החלטה בתיק בש"פ 10298/05

1.        בפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

2.        כנגד המשיבים הוגש ביום 21.1.05 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירות של רצח- לפי סעיף 300(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), ביחד עם סעיף 29 לחוק; חטיפה לשם רצח- לפי סעיף 372 לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק; שוד בנסיבות מחמירות- לפי סעיף 402(ב) לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק; וקשירת קשר לביצוע פשע- לפי סעיף 499(א) לחוק.

           על-פי הנטען בכתב האישום קשרו המשיבים יחד עם דימיטרי קיזימנקו לחטוף את המנוח, לשדוד אותו ולרוצחו, הכל במטרה לשדוד את כספת המינימרקט בו עבד. המשיב 3 וקיזימנקו המתינו סמוך למינימרקט ועקבו אחרי המנוח בצאתו. לאחר מכן המשיכו המשיבים 1,2 בפעולת העקיבה, וכאשר הגיע המנוח לחניית ביתו חטפו אותו, תוך שהם כופים עליו להיכנס לרכבם, שדדו את מעילו וצרור מפתחות, ומסרו את המפתחות למשיב 3 ולקיזימנקו על מנת שיפתחו את המינימרקט והכספת ויגנבו את הכסף המצוי בה. המשיב 3 פרץ למינימרקט וניסה לפתוח את הכספת בה היו אותה עת כ- 24,000 ש"ח. הניסיון לפרוץ את הכספת לא צלח. בהמשך, היכו המשיבים 1,2 את המנוח בכל חלקי גופו ובראשו בחפץ קהה בו הצטיידו, חנקו אותו וגרמו למותו. הם השאירו את גופתו סמוך למועדון ה"לידו" בקרית חיים.

3.        בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המעצר שהוגשה יחד עם כתב האישום, והורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בקשה לעיון חוזר שהוגשה על-ידי המשיב 2 נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. אף הערר שהוגש בעקבות זאת לבית המשפט העליון נדחה על-ידי כב' השופטת נאור, בציינה כי-

       "העורר, ואחרים, מואשמים בחמורות שבעבירות... נסיבות הרצח המתוארות בכתב האישום והאלימות הרבה בה השתמשו העורר והאחרים, מצביעים על מסוכנות שאיננה מאפשרת, וודאי בשלב זה, שחרור בחלופת מעצר".

           בית המשפט הביא בחשבון שיש סיכוי שהמשפט יתארך בשל הצורך לסיים קודם את משפטו של קיזימנקו על-פי הלכת קינזי.

4.        באת כוח המדינה טענה כי המעשים החמורים המיוחסים למשיבים מצביעים על מסוכנותם הרבה לציבור, אשר חלופת מעצר לא תאיין אותה. היא ציינה כי במשפטו של קיזימנקו הסתימה פרשת התביעה, ונקבע כי פרשת ההגנה תחל ביום 29.12.05. במשפט המתנהל נגד המשיבים נשמעו עד כה 33 עדים, ועם התקדמות הדיונים והבאת העדים הסכימו המשיבים לחלק נוסף מן העובדות שעמדו במחלוקת, ואף ויתרו על עדים. הערכת המבקשת היא כי היא זקוקה להעדתם של כ-40 עדים נוספים לסיום ההליכים נגדם.

           בא-כוחו של משיב 1 טען כי אף אם יתקבלו כל ראיות התביעה, אין להערכתו ראיה באשר לכוונת המשיבים לרצוח את המנוח. באשר לעדותו של השותף קיזימנקו, לטענת הסניגור נאמר לו על-ידי הפרקליט המטפל בתיק זה, כי משפטו יסתיים רק לקראת חודש פברואר. הסניגור טען כי ההוראה בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיה ישמע המשפט מיום ליום היא למעשה אות מתה ואינה מקוימת למעשה. הוא הצביע על ההלכה לפיה ככל שתקופת המעצר הולכת ומתארכת משתנה האיזון בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, כפי שמתחייב גם במקרה זה. לבסוף ציין, כי נסיבותיו האישיות של המשיב 1, היותו אדם נורמטיבי הנעדר עבר פלילי, מפיגות את מסוכנותו.

           בא-כוחו של משיב 2 טען כי הסכמתם של המשיבים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורה אינה צריכה לעמוד להם לרועץ. לטענתו, ההארכה הנוכחית המבוקשת לא תביא לסיום המשפט, שכן צפוי חילוף סניגורים בתיקו של קיזימנקו. כמו כן לטענתו, אף במשפטם של המשיבים טרם העידו העדים המהותיים בתיק. הסניגור הפנה למספר אסמכתאות בהן הורה בית משפט זה על שחרורם של נאשמים שמשפטם לא היה צפוי להסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת לחלופת מעצר, אף כאשר היה מדובר בנאשמים בעבירת רצח (בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל(לא פורסם, ניתן ביום 3.5.05); בש"פ 4783/03 מדינת ישראל נ' אגרונוב (לא פורסם, ניתן ביום 2.6.03); בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, ניתן ביום 2.4.03)). באשר למרשו, טען הסניגור כי הוא נעדר עבר פלילי אשר בא ממשפחה נורמטיבית ולפיכך סבור הוא כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר בפיקוח מתאים.

           בא-כוחו של משיב 3 טוען כי חלקו של מרשו במעשים המתוארים בכתב האישום היה קטן יחסית. הוא שב והפנה לדברים ששב ואמר בית משפט זה בדבר נקודת האיזון המשתנה ככל שעובר הזמן והנאשם במעצר, וכי יש להפעיל הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) באופן חריג ויוצא דופן ולא כדבר שבשגרה.  

5.        אכן צודקים באי-כוחם של המשיבים, כי אין לעשות שימוש שבשגרה בסעיף 62 לחוק המעצרים, וכי ככל שחולף הזמן ומתמשך המשפט משתנה האיזון בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך הארכת מעצר לטובת כיבוד זכותו של הנאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף 61 לחוק המעצרים (בש"פ 828/04 מדינת ישראל נ' בוטביקה (לא פורסם, ניתן ביום 29.1.04); בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס (לא פורסם, ניתן ביום 1.1.03)). וכך נאמר באחת הפרשות על-ידי השופטת פרוקצ'יה:

"במסגרת איזון בין השיקולים השונים ישנה משמעות, בין היתר, לשלב בהליך הפלילי בו מתבקש בית המשפט לקבוע אם לעצור אדם או לשחררו בחלופה, ועשוי להיות משקל שונה לאינטרס הציבורי מול זכויות הנאשם במיקטעים שונים של ההליך הפלילי. ברי כי למימד הזמן ואורך התקופה בה יושב נאשם במעצר ישנו משקל סגולי ניכר במעשה האיזונים, ולא במקרה קבע חוק המעצרים מגבלות של תקופה להחזקת נאשם במעצר עד לסיום משפטו. ברי, איפוא, כי ככל שתקופת מעצר הנאשם מתארכת לצורך ניהול משפטו כך משתנה משקלם היחסי של מרכיבי האיזון זה מול זה. ככל שהתקופה מתארכת, יגבר משקלו של אינטרס הנאשם בשחרור מול ערך ההגנה על אינטרס הציבור, ושיקלולם הכולל של ערכים אלה ומציאת נקודת האיזון הראויה ביניהם עשויים לעבור תהליך של שינוי עם חלוף העיתים" (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין, לא פורסם, ניתן ביום 2.4.03) .

           באי כוחם של המשיבים טענו, כאמור, כי מקום בו ידוע לבית המשפט שמשפטם של הנאשמים לא צפוי להסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת, עליו לשחרר אותם מהמעצר. אמנם אני מסכימה עם עיקרון זה, אך סבורה כי הוא תלוי נסיבות המקרה ואיזון בין שיקולים. כפי שנאמר לא אחת בעבר על ידי בית משפט זה-

"...השיקול של התמשכות ההליכים, על אף שהוא כבד משקל, אינו השיקול הבלעדי, ומולו יש להעמיד את האינטרס הציבורי הקיים לעיתים בהמשך מעצרו של הנאשם על אף התמשכות ההליכים המתנהלים נגדו" (בש"פ 7648/04 מדינת ישראל נ' אבו-גאנם, לא פורסם, ניתן ביום 25.8.04).

           כך למשל, ומבלי למצות את העניין, על בית המשפט לבחון במקרה כגון זה מה ההערכה לגבי הזמן שיידרש עד לסיום המשפט, קצב התקדמותו של המשפט, והמאמצים לסיים את המשפט תוך זמן סביר (בש"פ נסראלדין הנ"ל; בש"פ 5418/05 מדינת ישראל נ' א' ז', לא פורסם, ניתן ביום 6.7.05; בש"פ 5301/05 מדינת ישראל נ' מקייטן, לא פורסם, ניתן ביום 27.6.05; בש"פ 877/05 מדינת ישראל נ' יהודה, לא פורסם, ניתן ביום 9.2.05). כמו כן על בית המשפט לשקול את משך התקופה בה כבר שוהה הנאשם במעצר (בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 3.5.05). לעיתים שוקל בית המשפט את מצב הראיות דהיום במשפטו של הנאשם (בש"פ חסיד הנ"ל). וכמובן יש להביא בחשבון את מסוכנותו של הנאשם ואת החשש להימלטותו מהדין ולשיבוש הליכי משפט. בית המשפט מאזן את מכלול השיקולים כשמעל מצוות המחוקק היא שמכתיבה את אופן הפעלת שיקול הדעת ואת עריכת האיזונים.

           כאמור, הציגו הסניגורים בפניי אסמכתאות בהן שוחררו נאשמים בעבירות חמורות ביותר לאור התמשכות משפטם. עיינתי באסמכתאות אלה ולא מצאתי בהן מקבילה לענייננו. כך למשל בבש"פ 3138/05 התבקשה הארכה שניה של המעצר בתשעים יום וההערכה היתה כי אין סיכוי לסיום קרוב של המשפט. כמו כן עלו סימני שאלה באשר לראיות כנגד הנאשמים ואף צוין כי מעמדם של הנאשמים בפרשה אינו מרכזי. גם בבש"פ 4783/03 התבקשה הארכה שניה של המעצר, כאשר עד ליום ההחלטה נשמעו רק 8 עדים מתוך 36 המנויים בכתב האישום. כמו כן ציין בית המשפט כי מאז ההארכה הקודמת לא הקדיש בית המשפט המחוזי לבירור המשפט ולו שעה אחת. בבש"פ 2970/03 נעצרה ההתקדמות במשפט בשל ניסיון לגישור בין הצדדים אשר לא עלו יפה. לפיכך נמסר לבית המשפט כי הדרך לסיום המשפט עוד ארוכה. שיקול נוסף בעניין זה היה כי שותפו של הנאשם לכתב האישום, גם אם בעבירה קלה יותר, שוחרר זמן רב לפני כן לחלופת מעצר. כמו כן דובר ברצח על רקע סכסוך חמולות, ובשלב בו התבקשה ההארכה הושגה סולחה בין המשפחות.

           עינינו הרואות כי בכל עניין בו שוחררו נאשמים בעבירות חמורות לחלופת מעצר בשל התמשכות ההליכים, עמדו לטובתם שיקולים שהצדיקו זאת. בנסיבות המקרה שבפנינו אני סבורה כי האיזון בין השיקולים אינו נוטה לטובת שחרורם של המשיבים מהמעצר. במקרה זה, האינטרס הציבורי גובר, גם בשלב זה של המשפט, על אף הקושי שלא ניתן להקל בו ראש- של התמשכות ההליכים. לפיכך, אף הזזת נקודת האיזון לטובת שיקול החירות של המשיבים, אינה מטה את כף המאזניים לעבר שחרורם של המשיבים מהמעצר, וזאת בעיקר לאור חומרת המעשים המיוחסים להם בכתב האישום המעידה על מסוכנותם הרבה, שלמרות הזמן שעבר לא ניתן לומר שניתן לאיינה. מדובר בקשירת קשר של ארבעה שותפים לביצוע חטיפה, שוד ורצח של אדם תמים לחלוטין, רק לצורך השגת הכסף אותו השיג מעמל יומו. הרצח עצמו בוצע, על-פי הנטען בכתב האישום, באופן אכזרי, תוך הכאת המנוח וחניקתו. באשר למשיב 3 איני רואה מקום להבחין בינו לבין שאר המשיבים מכיוון שלא היה שותף בפועל לרציחתו של המנוח. המשיב 3 היה שותף לקשר ולתכנון שקדם לביצוע המעשים, ולפיכך אין נפקא מינה אם הוא זה ש"נבחר" לבצע את השוד או זה ש"הוטל עליו" לבצע את הרצח. בנוסף, מדובר בהארכת המעצר הראשונה שהתבקשה בעניינם, ועל אף שמשפטם אינו צפוי להסתיים במסגרתה, נראה כי הוא יסתיים במסגרת הארכת המעצר הבאה אם תינתן. עוד אציין, כי נראה מדברי באת-כוח המבקשת שבתי המשפט, הן בתיק זה, והן בתיקו של השותף קיזימנקו, עושים את מירב המאמצים לקדם את המשפט בקצב ראוי. כך למשל, ציינה באת-כוח המדינה כי במשפטם של המשיבים קבועים כיום עוד שבעה מועדים לישיבות הוכחות ויש לקוות כי משפטם יגיע לכדי סיום במהלך ישיבות אלו.

           לאור האמור לעיל איני רואה מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 14.11.05, או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 2011/05 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

           ניתנה היום, ז' בחשון תשס"ו (9.11.05).